טור אישי: בין בית לאזעקה – הסיפור שאף אחד לא מספר לכם הם עוזבים הכול תוך שניות. אבל מה קורה למי שנשאר?
יש רגע שאתם מכירים אותו, גם אם לא חוויתם אותו בעצמכם.
אמצע ארוחת ערב. ילד בצהריים. רגע של שקט נדיר. ופתאום, הטלפון. אזעקה. הקפצה.
בלי הקדמה. בלי תיאום. בלי "רגע אני מסיים".
פשוט קמים, נועלים נעליים, ויוצאים.
אנחנו חיים בתוך המציאות הזו כבר תקופה ארוכה מדי.
"אין זמן להסביר. פשוט רצים."
"אתה יכול להיות באמצע המשהו הכי שגרתי שיש בעולם," מספר עזרא ענתבי, מתנדב איחוד הצלה, ומשמר הגבעה. "ופתאום אתה כבר בדרך לאירוע. אין זמן לסגור קצוות. פשוט רצים."
וכשהגוף כבר בחוץ, הראש עדיין בבית.
"אתה יודע בדיוק מה השארת מאחור," מוסיף חיים מנדל, גם הוא מתנדב איחוד הצלה ומשמר הגבעה. "וזה לא עוזב אותך."
מה שנשאר מאחור זה לא רק כביסה לא מקופלת או ילד שצריך להרדים.
זו מציאות שלמה שממשיכה להתנהל, בלי שיש בה מישהו שאמור להיות שם.
האישה שאף אחד לא מצלם
"בסוף, מי שמחזיקה את הכול, זו האישה," אומר עזרא, ובקולו יש משהו שנשמע כמו הכרת תודה שמחפשת מילים כבר הרבה זמן.
"היא זו שנשארת עם הילדים, בלי מסגרות, בלי עזרה. היא זו שממשיכה את מה שהתחלנו יחד, סוגרת פינות, מנהלת עבודה, מרגיעה ילדים באמצע אזעקות, ועדיין מחזיקה חזית שלמה."
חיים מצטרף, ומדברים כאן בלי להתנצל: "הן נושאות עומס שאי אפשר לתאר. בית. ילדים. עבודה. חוסר ודאות מתמיד. בזמן שאנחנו בחוץ, הן בחזית אחרת לגמרי. חזית שאין עליה שום כתבה."
מה שמסכן חיים ואף אחד לא מדבר עליו
ויש עוד משהו שכואב לנו להגיד, אבל חייבים.
"כשיש אזעקה, נכנסים למרחב מוגן," אומר עזרא. "זו לא המלצה. זו לא בקשה. אנחנו רואים אנשים שלוקחים סיכון מיותר, ולפעמים זה עולה ביוקר."
"ואחרי אירוע," מוסיף חיים, "אנשים מגיעים לראות. סקרנות. טבעי, אנושי, אבל מסוכן. ההתקהלות בזירות מעכבת אותנו, מסכנת אותנו, ופוגעת ביכולת שלנו להציל חיים."
אנחנו לא כותבים את זה מלמעלה.
אנחנו כותבים את זה כשותפים. כי זה הבית של כולנו.
הגיבורים שאף אחד לא רואה
יש כאן מתנדבים שעוזבים הכול ומגיעים, שוב ושוב ושוב, בלי שאלות.
יש חיילי מילואים שנפרדים מהמשפחה בלי לדעת לכמה זמן ועושים זאת בשקט גמור.
אבל הגיבורים האמיתיים, אלה שאנחנו רוצים לדבר עליהם היום, הם אלה שנשארים.
המשפחות.
אלה שמחזיקות את הבית גם כשהמשימה היא בילתי אפשרית.
שממשיכות את השגרה כשהשגרה מרגישה בלתי אפשרית.
שמאפשרות לנו לרוץ, בכל פעם מחדש.
"בלי הגב הזה בבית," אומר עזרא בשקט, "אי אפשר לעשות את זה. פשוט אי אפשר."
"וזה כוח שלא מדברים עליו מספיק," מסכם חיים. "אבל אולי הגיע הזמן."
ובימים כאלה – זה בדיוק הזמן לומר להן תודה.
טור משותף | עזרא ענתבי וחיים מנדל | מתנדבי איחוד הצלה, ומייסדי משמר העורף-גבעת זאב.